מטבעה, החוויה האסקפיסטית נידונה להסתיים, ובסופה מחכה השגור והמוכר. שני אלה חיים בקונטרסט מתמיד של הקיים מול האפשרי, הקבוע מול הדינמי, המבט מבפנים אל מול המבט מבחוץ. אולם בתווך שבין שני אלה קיים המרחב הלימינלי, שלב המעבר שבין שני המצבים, ולמעבר זה תכונות משלו; הטיסה, המבט מחלון המכונית בדרך הביתה מחופשה, הקרקס המתקפל והאדמה הדרוסה שהוא משאיר אחריו. נקודות מעבר אלה מאפשרות ללבוש או לפשוט את השינוי התודעתי הנדרש ביציאה אל האחר. בדרך הם רומזים לנו, ולו לרגע, על האפשרות לנסח עמדה אחרת אל מול הקיים. השיבה הביתה היא המרחב המעוצב של הבין לבין והמבט החדש שהוא מציע על מה שכבר הפסקנו להבחין בו.