היריד הוא החזית הנוצצת של הקרקס. מעבר לשער הכניסה נפרשים, כאילו ללא מאמץ, פלאות גדולים ומרהיבים. אלה מבקשים לכבוש את לבנו מיד, ומציעים לנו להשאיר את העולם שעזבנו מחוץ לשער. בינות לצבעים מרהיבים וקני-מידה משתנים, מנגנוני הבריחה נחשפים. כאלה שאליהם אנו בורחים בעתות מצוקה, וכאלה שברחו מאיתנו במצוקתם. כאלה המספקים תאווה יצרית, חולפת, וכאלה שמבקשים שנבחן אותם כאובייקטים של עיצוב. לרגע אנו נכנעים לפאר האסתטי ולגודלם מעורר היראה, ומיד אחר-כך נוחתת ההבנה כי הם אינם כה תמימים למראה. שהרי הסיפורים שמניעים אותם, המכונות שמפעילות אותם וההקשרים שמהם הם נגזרו כדי לכבוש את מקומם בגינת בית הנסן אינם באמת ניתנים להסתרה. היריד מבקש לתעתע בנו ולהטיל עלינו כישוף מעורר תאווה, ובה בעת מתחיל לחשוף את סודות המנגנון שמפעיל אותו – ואותנו.